הסיפור של שילה

שילה נולד ב-1998 וגדל ביישוב ענתות שבבנימין, על ספר המדבר, בין נופי מדבר יהודה והמעיין עין פרת שכל כך אהב.
הבית היה מלא נוכחות ואהבה: אמא אינגריד, אבא בני, ושלושת האחים שילה, נבו ואיתם.

עוד הרבה קודם לקריירה הצבאית, ולפני המלחמה , היה שילה ילד שכולו אהבה ונתינה, עם עיניים סקרניות, שמחת חיים ורצון להספיק ולחוות את כל מה שיש לעולם להציע. את פניו איפיין חיוך ענק ושיניים לבנות שאי אפשר היה לשכוח, וכבר אז, כילד, היה המוביל בחבורה, כזה שהאחרים נמשכים אחריו באופן טבעי, עם לב גדול ונתינה שלא ידעה גבול.

הוא בילה שעות בטבע שמסביב, גדל אל תוך הנופים והמעיין, ועשה קראטה. אלה היו הסימנים הראשונים לאותה משמעת ולאותה נחישות שילוו אותו כל חייו.

בנעורים היה שילה תלמיד מצטיין ושיחק כדורסל, אך יותר מכל בלטו בו הנחישות והאומץ ללכת בדרך שלו, דווקא בגיל שבו זה הכי קשה. בזמן שרבים מחפשים להשתלב ולהיטמע, שילה עמד על העקרונות שלו לא משנה מה קרה, ובחר בדרך שהאמין בה גם כשלא הייתה הפשוטה.

כבר אז ניכרו בו הערכים והאכפתיות שיהפכו מאוחר יותר לתפיסת עולם שלמה. הוא היה מצרף אל החבורה דווקא את מי שלא השתלב בשכבה, ראה את כולם וגרם לכל אחד להרגיש שרואים אותו. הוא היה שם לב לילדים הפחות חזקים בשכבה, ניגש אליהם, מדבר איתם ונעשה החבר שלהם. כבר בגיל הזה הוא היה נער שאוסף זבל בטבע כי אכפת לו מהמקום, שלא מוותר על מה שנכון בעיניו, ושמעצמו דורש תמיד קצת יותר. מי שהכיר את שילה הנער, לא הופתע מן האדם והמפקד שהוא נעשה.

שילה התגייס במרץ 2017 ועשה את מרבית שירותו הצבאי ביחידת הקומנדו "אגוז". במהלך שירותו השתתף באינספור מבצעים מטעם הפלוגה המיוחדת של אגוז, במדינות אויב ובמבצע "מגן צפוני". מפקדיו סיפרו ששילה איתגר את המערכת: תמיד חשב קדימה ומחוץ לקופסה, מגשים חזון, מתקן, ממציא מחדש וסוחף אחריו.

הוא הצטיין בכל תפקיד, לא בשביל הכיבודים והשררה, אלא מפני שכל משימה שלקח על עצמו עשה ברצינות ועד הסוף. אותה נחישות שליוותה אותו מילדות ומנעורים מצאה עכשיו את ביטויה המלא: חייל שלא מסתפק בטוב, אלא חותר תמיד אל המיטב.

שילה היה מפקד קשוח, מקצוען ללא פשרות, שדורש מעצמו ומלוחמיו, וגם מעניש כשצריך, לצד אכפתיות, הכלה וחינוך, תוך שהוא יוצר יחידות המבוססות על אנושיות, רעות ונתינה. חייליו חשו כלפיו יראת כבוד והערצה, בטחו בו ללא סייג, וידעו שמעצמו הוא דורש אפילו יותר מכפי שהוא דורש מהם.

שילה הבין את מה שמעטים מבינים בגיל כה צעיר: שיש להעריך ולנצור כל רגע וכל אירוע. הוא השקיע באנשים ובקשרים אנושיים, עם המשפחה, החברים, בת זוגו תמר וחייליו, והכל בזמן שהיה חייל ביחידה מובחרת, מפקד, מחנך ודמות אבהית שנשענים וסומכים עליה. הוא לא ויתר על אף חלק בחיים.

שילה היה חדור מטרה נחושה לשנות ולהשפיע. בכל רגע נתון הוא פעל להפוך את המדינה למקום טוב יותר, ומתוך אמונה שהדרך לשינוי אמיתי עוברת דרך האנשים שהוא משפיע עליהם לאורך החיים. את תפיסת הפיקוד שלו כינה "תרבות מנצחת מלחמות". התרבות, כהגדרתו, היא "סל הערכים שעל פיהם הפלוגה פועלת ואותם היא מקדשת": רעות, משמעת, דבקות במשימה, מסוגלות ושיפור מתמיד.

המהות של התפיסה הזו נמצאת במילים שלו עצמו: "נכון שפלוגה צריכה להביא תוצאות בלי תירוצים, במיוחד בתעסוקה מבצעית, אך השיח חייב לשנות זווית, לגרום למפקדים צעירים, בדרג מ"כ עד מ"פ, להבין במה להתעסק: פחות הספקים, פחות תוצאות, יותר תרבות." את הערכים האלה קידש, ודרכם חינך דורות של לוחמים להיות טובים יותר כבני אדם, ולצאת מן הצבא כאזרחים ערכיים למדינת ישראל.

מעל הכל, שילה היה אוהב אדם. הוא העריך כל אחד באשר הוא, ראה באחרים את הפוטנציאל שפעמים רבות הם עצמם לא ראו, ודחף כל אחד אל המקסימום שלו. גם כשהיה קשה הוא לא ויתר, הוא דאג להיות שם, לתמוך ולהוות מקור ביטחון. הסטטוס שלו בוואטסאפ היה "אני לדודי ודודי לי", משפט שסימל עבורו את הערבות ההדדית בעם ישראל, את הנתינה שלפני הקבלה.

שילה נפל ב-07/10/2023 בתפקידו האחרון כמפקד פלוגה ב' "זאבי הדממה" בגדוד 13 של "גולני", בקרב גבורה שבו הסתער על מחבלים בגזרת נחל עוז עליה פיקד. יחד איתו נפלו עוד 16 מחייליו. חמישה מהם לחמו לצידו בנמ"ר ונפלו איתו בקרב האחרון, והיתר נהרגו בחמ"ל, במוצב ובקרבות האחרים בגזרה.

בקרב הירואי שנמשך שעות, מתוך תושייה, אומץ והקרבה, נלחמו שילה וחייליו במרצחים והדפו אותם עד הכדור האחרון. שילה המשיך להילחם גם כשהיה פצוע קשה בידו. גם בתנאים בלתי אפשריים, ללא תגבורת, ללא פיקוד בכיר, וכשהתחמושת אוזלת, פיקד שילה בקור רוח, הוביל את חייליו בנמ"ר ובמוצב וגם חיילים שאינם קרביים ואחרים בגזרה, וביצע את המשימה: הגנה והצלה של תושבי העוטף ושל המוצב בנחל עוז.

הקרב של שילה וחייליו שבר למעשה את עיקר הגל הראשון של מרצחי הנוח'בה, ומנע מהם לפרוץ דרך ציר 25 אל היישובים שלאורכו: קיבוץ סעד, מפלסים, שובה ונתיבות, ומשם לכיוון באר שבע, והם ניצלו. אל קיבוץ נחל עוז, שנמצא כ-200 מ' מהגדר ומהמוצב, חדרו מחבלים מעטים יחסית, ולא הצליחו לחולל בו את הפוגרום שחוללו בקיבוצים אחרים בקו הראשון לגדר. זו תרומתם של שילה וחייליו להצלת חייהם וכבודם של אזרחי הארץ הזו, תרומה שעליה שילמו בחייהם.

בקרב האחרון עמד שילה בפני המבחן הקשה ביותר בחייו, וההחלטות שקיבל, זיקוק של כל הערכים והידע שצבר, הצילו אלפים, אך לא אותו. שילה היה בן 25 בנופלו, ובעוד שכולנו נתבגר, הוא יישאר בן 25 לנצח.

אנחנו, המשפחה, בת הזוג, החברים, החיילים וכל אוהביו, נמשיך ונזכור את שילה לעולם, ונלך לאורו. גם אלה שלא הכירו אותו ילמדו עוד דורות קדימה על אישיותו, על תפיסת הפיקוד שלו, על הקרב שלו, על גבורתו ועל הקרבתו, על האדם והמפקד המיוחד כל כך הזה.